תעזרו להם רק כשהם מבקשים! 

 הבוקר קראתי בעיתון שקשישים סובלים מבחינות רבות מדיבור 'מתיילד' אליהם- דיבור בנימת קול גבוהה, בחזקה, במשפטים קצרים ופשוטים, בגוף רבים וכו'. הם מרגישים זלזול, פטרונות וחוסר ראייה שלהם כאדם אינדיבידואל ובעל ערך. חלקם אף נעשים אלימים (כנראה מהתסכול וחוסר היכולת לשנות את המצב).

 לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה לחיים במחיצת ילדים והטיפול בהם.

 מקרה שהיה: צפיתי (ללא יכולת להתערב) בילדה כבת 4 ובגברת מבוגרת וחביבה (כנראה סבתה) בשהות בטבע ליד ברכונת מים. לכל רצון או תחילת עשייה הסבתא הגיבה (או הקדימה) בתמיכה והגשת עצות ותמיכה פיזית. לדוגמא: "בא לי להכנס לבריכה" -"אז תורידי את הבגדים". הילדה: "אבל מה אני אעשה?" התכוונה לכך שלא רצתה להתפשט בפני מטיילים נוספים שהיו שם. "אז תלכי לשם" (מאחורי העץ). "אבל אין לי שום דבר מלמטה" -"יש לך שם תחתונים" (בתיק) ומייד הסבתא אצה רצה להביא. לכל קפיצה מאבן קטנטנה הסבתא הושיטה ידה לעזרה. הילדה רכנה לחלוץ נעליים- ומייד הסבתא מיהרה לחלוץ לילדה (והיטיבה לעשות - מהר וביעילות). הילדה פנתה לפשוט הגרביים והנה הסבתא עזרה. וכן הלאה וכן הלאה וכן...

איזה כייף לילדה- כזאת תמיכה והקלה על החיים - הלא כן?

לא ולא!

מילדה שמחה, עולצת, חיונית, נמרצת, חקרנית ועזה - הפכה הילדה תוך כ-20 דקות לילדה 'מפונקת' קלאסית- כלומר: יבבנית, מפקדת, נרפית, נסמכת ונרגנת.

בסוף צרחה על עובר אורח תמימה שחשה גם היא לעזור לה בדמעות חרון: "אני לא רוצה עזרה! אני רוצה למצוא את אמא לבד!"

איך אני יודעת שהיא לא תמיד כך?

שאלה טובה. והתשובה?

אני אמא שלה.

 ישבתי בצד והנקתי עולל אחר. חשקתי שיניים וראיתי הכל.

ההסבר שלי למה שהתרחש הוא:

הילדה אוהבת את סבתא שלה. מאד. מאד מאד. בנוסף, כשסבתא שלה שומרת עליה בחוץ, היא גם תלויה בה לבטחונה ולהמשך החוויה. אז כשהילדה מתכופפת לחלוץ נעליים (לדוגמא) וסבתא מייד מתכופפת וחולצת במקומה ומשתלטת על העשייה - לילדה עוברים המסרים הבאים:

1. את בטח לא תצליחי
2. או לא תעשי את זה טוב
3. או לא מספיק מהר בשבילי
4. ובכל מקרה אין לי סבלנות לחכות לזה
5. ולא מספיק מעניין לי לראות אותך עושה את זה
6. ואין חשיבות להיות העשייה שלך -שלך
7. וגם לא ייחוד

וכו' וכו'

(הערה חשובה! הסבתא כמובן לא חושבת את כל אלה. עם כל הכוונות הטובות, ועם אהבת אינסוף- היא פשוט נוהגת לפי ההרגל, בצורה שגדלו אותה(?) ובצורה שסגלה לעצמה לגדל ולטפל.)

אז בהתחשב בכך שהילדה אוהבת את סבתה וגם תלויה בה (זוכרים?) מה היא עושה עם רגשות הכעס והתסכול וההשפלה?

נכון, מדחיקה.

הילדה הרי לא תעיז לכעוס על סבתה הטובה. ולא להעיר לה - ואיך בכלל עושים את זה בנימוס, אסרטיביות ובהירות כשאת בת 4 והיא בת מלאן-ת'לאפים? (גם אני בת הרבה יותר ולא תמיד יודעת).

אז הכעס והתסכול נערמים ומתאספים ויושבים בגרון.

ובסוף זה יוצא על מישהו או משהו אחר. ובדרך, האנטגוניזם, התסכול, ההשפלה (כן, כן) והחמה יוצאים בצורות שונות ומגוונות - הכל כיד הטובה של האישיות הספציפית. אבל הכעס והתסכול - שברור שרובו אינו יכול להיות מובע במילים ואפילו לא להיות מובן וממולל לילד עצמו- הם אוניברסלים ומשותפים לכל מי שנעשו לו עוולות כאלה (באהבה ודאגה כנות).

תחשבו, האם הייתם עושים זאת למבוגר, קולגה שלכם נניח, שמתכופף לשרוך שרוכים לידכם? האם הייתם משתלטים לו על המרחב הפרטי - הפיזי והאישי?

כמובן שלא. הייתם מכבדים.

הייתם מחכים (ואולי חושבים בליבכם מחשבות ממחשבות שונות), הייתם זזים הצידה - פיזית ורגשית- ומאפשרים לו ליצור מרחב פרטי לרגע עבור עצמו.

וזה בדיוק מה שאני מבקשת מכם לגבי ילדיכם. תכבדו אותם. תהיו קשובים לצורך שלהם- למרחב או לעזרה- אם משתנה משהו.

סבלנות לא לוקחת מכם- היא נותנת. היא רק קשה לתרגול בהתחלה.

הטיול לא ייגמר יותר מהר אם 'תעזרו'.

ובעצם האם אתם רוצים שהכל יהיה מהיר, יעיל (?) ושייגמר מהר לכם עם ילדיכם?